השוואה של מאמץ במהלך עשיית צרכים בשלושה עמדות
תוצאות והשלכות על בריאות האדם
תוצאות והשלכות על בריאות האדם
ד"ר סיקירוב
מטרת המחקר הייתה להשוות את המאמץ המופעל בישיבה או בכריעה במהלך עשיית צרכים. 28 מתנדבים בריאים (גילאי 17-66 שנים) עם תפקוד מעי תקין התבקשו להשתמש בטיימר דיגיטלי כדי לתעד את הזמן הדרוש לתחושת ריקון תוך כדי עשיית צרכים בשלושה מצבים: ישיבה על מושב אסלה בגודל סטנדרטי (גובה 41-42 ס"מ), ישיבה על מושב אסלה נמוך (גובה 31-32 ס"מ) וכריעה. כמו כן הם התבקשו לציין את התרשמותם הסובייקטיבית מעוצמת מאמץ עשיית הצרכים. הן הזמן הדרוש לתחושת ריקון מעיים משביע רצון והן מידת המאמץ המוערכת סובייקטיבית בעמדת הכריעה קטנו בחדות אצל כל המתנדבים בהשוואה לשתי תנוחות הישיבה (P < 0.0001). לסיכום, המחקר הנוכחי אישר כי תחושת התרוקנות מעיים משביעת רצון בתנוחת עשיית הצרכים בישיבה מחייבת מאמץ הוצאתי מופרז בהשוואה לתנוחת הכריעה.
כוחות המאמץ המופעלים במהלך עשיית הצרכים עשויים להיות משמעותיים מאוד (1) באטיולוגיה של מצבים פתולוגיים. בעוד שכיעה לצורך עשיית צרכים ממשיכה להיות
הדרך העיקרית באסיה ובאפריקה, אוכלוסיות מערביות התרגלו לשבת על מושבי שירותים. ידוע מעט על הבדלים כלשהם בכוחות המופעלים בין שתי העמדות הללו. במחקר הנוכחי, נצפה כי הזמן הדרוש לתחושת ריקון מעיים משביע רצון נרשם בזמן שהנבדקים ישבו על מושבי אסלה בשני גבהים שונים וכן בזמן שהם בכריעה. הם גם רשמו את ההתרשמות הסובייקטיבית שלהם לגבי עוצמת המאמץ הדרושה לריקון המעי בכל אחת משלושת התנוחות הללו.
חומרים ושיטות
28 מתנדבים (14 גברים, 14 נשים, טווח גילאים 17-66 שנים) עם תפקוד מעי תקין הסכימו לקחת חלק במחקר. אנשים שלא היו מסוגלים להיות בתנוחת כריעה מכל סיבה שהיא לא נכללו, כמו גם אלה שהיו להם פחות מיציאה אחת או יותר משלוש יציאות ביום. הקבוצה תייצג את הרוב (כ-95%) מכלל האוכלוסייה (2). המתנדבים קיבלו הוראה להפסיק
את המדידות אם הם סבלו משלשולים ולחדש כאשר הוא הם פסקו. לגבי התזונה, נמצאה שונה, באופן משמעותי, מאדם לאדם כפי שניתן לצפות. המתנדבים קיבלו הוראה לא לשנות התזונה הרגילה והרגלי עשיית הצרכים שלהם. הם קיבלו טיימר דיגיטלי עם פונקציית התחלה/עצירה לספירת שניות ודקות והתבקשו לרשום את משך הזמן נטו שהיה צורך לתחושת ריקון מעי. באופן ספציפי, הם קיבלו הוראה ללחוץ על כפתור ההתחלה כשהם התחילו את המאמץ לראשונה וללחוץ על העצירה כשהם סיימו התרוקנות. נכלל טופס שאלון להערכה סובייקטיבית של כל קושי בעשיית צרכים, שאלון מדורג מקל מאוד לקשה מאוד. ארבעה טפסים לכל משתתף הוכנו עבור ארבעת השלבים המקוריים של המחקר.
השלב הראשון כלל רישום הזמן שחלף במהלך התרוקנות, כאשר הנבדק יושב על מושב אסלה רגיל (41-42 ס"מ מהבסיס וכולל המושב). השלב השני היה זהה לשלב הראשון אבל כאשר רגלי הנבדק מונחות על שרפרף בגובה 10 ס"מ, מה שהפחית את גובה מושב האסלה ל-31-32 ס"מ. השלב השלישי היה אמור להיות זהה לשנייה אבל עם שימוש בשרפרף בגובה 15 ס"מ, ובכך להפחית את גובה קערת השירותים עד 26–27 ס"מ: שלב זה נזנח כאשר ארבעה המתנדבים סירבו להשלים את המספר הנדרש של ניסויי עשיית צרכים בגלל אי הנוחות הקיצונית של עשיית צרכים במצב זה. בשלב הרביעי, הנבדק עשה את צרכיו כשהוא בתנוחת כריעה (סופק מיכל שטוח). המתנדבים הונחו לתעד שש יציאות רצופות בכל תנוחה. המספר שש נבחר באופן שרירותי, תוך התחשבות שמספר גדול יותר ישקף בצורה מדויקת יותר את התמונה כולה. לפני מחקר זה כל המתנדבים השתמשו באופן שגרתי בתנוחת ישיבה לצורך עשיית צרכים.
ניתוח סטטיסטי. השוואה בין ממוצעי הזמן הנמדד והערכה סובייקטיבית של קושי בעשיית צרכים בתנוחות שונות נעשתה על ידי מבחן הדרגה של Wilcoxon. ההשוואה בין התנוחות השונות התבססה על P = 0.017 (0.05/3) לפי תיקון בונפרוני. ההערכה סובייקטיבית של קושי בעשיית צרכים הוערכה כך: 0 = קל מאוד, 1 = קל, 3 = בינוני, 5 = קשה. סכום התשובות חולק ב-3 כדי להגיע לסולם 0-10 (10, הכי קשה; 0, הכי קל).
תוצאות
התוצאות מסוכמות בטבלאות 1 ו-2 ובאיורים 1 ו-2. המחקר גילה שלנבדקים היו דפוסים שונים של התרוקנות המעי (טבלה 1). לדוגמה, למתנדב 26 היו יציאות מהירות מאוד שנמשכו שניות ספורות בלבד, בעוד שלמתנדב 6 נמשכו בדרך כלל מספר דקות. בלי קשר להבדלים בדפוסים, כלל הנבדקים רשמו הפחתה חדה של הזמן הדרוש לתחושת התרוקנות מעיים בתנוחת הכריעה בהשוואה לכל אחת ממצבי הישיבה (טבלה 1, איור 1). ההערכה הסובייקטיבית של קושי בעשיית הצרכים גילתה את תנוחת הכריעה כקלה ביותר לתחושת ריקון מעיים בהשוואה לכל תנוחת עשיית צרכים בישיבה (טבלה 2, איור 2). ההבדל הסטטיסטי הן לממוצעי הזמן הנמדד והן להערכה הסובייקטיבית של עוצמת מאמץ עשיית הצרכים בין כריעה וכל תנוחת ישיבה היה משמעותי ביותר (P < 0.0001). רוב המתנדבים רשמו גם הפחתה בזמן הדרוש לתחושת ריקון מעיים בישיבה על המושב התחתון בהשוואה למושב הסטנדרטי (P = 0.002). הנטייה לבלות פחות זמן בתחושה של ריקון מעי במצב הקודם באה לידי ביטוי גם בהערכה הסובייקטיבית של קושי בעשיית צרכים (P=0.046). עם זאת, שישה מתנדבים (21%) מבלים יותר זמן לתחושת התרוקנות מעיים כשהם יושבים על המושב התחתון בהשוואה למושב הסטנדרטי. לא היה מתאם סטטיסטי בין הערכה סובייקטיבית לזמן הנמדד הדרוש לתחושת ריקון מעיים. ממצא מזדמן היה המתאם הישיר בין משקל המתנדבים לזמן הנמדד הדרוש לתחושת התרוקנות מעיים משביעת רצון (ρ > 0.35 לפי מבחן המתאם של Spearman).
דיון וסיכום
ניתן להסביר את אחידות התוצאות המתוארות במאמר זה על ידי גורם אנטומופיזיולוגי המשותף לבני אדם, הזווית הרקטונאלית, אשר מיושרת עם כיפוף הירך. הזווית בין פי הטבעת לתעלה האנאלית משתנה מפרט אחד למשנהו (מדורג 64-134) (3) ומהווה גורם עיקרי בשליטה על תוכן פי הטבעת מוצק (4). במחקר הרדיולוגי שלו, Tagart הראה שהזווית הרקטונאלית מתיישרת בכיפוף מלא ירכיים – התואמת את תנוחת הכפיפה הנקבעת לצורך עשיית הצרכים – והופכת את המוצא הרקטונאלי לתעלה ישרה, ובכך מקלה על התרוקנות פי הטבעת (5). תוצאות המחקר הנוכחי עולות בקנה אחד עם קו חשיבה זה ואפשר לסכם אותן כדלקמן: ככל שכיפוף הירך גדול יותר, כך התעלה הרקטונאלית ישרה יותר ובהתאם, דרוש פחות עומס לרוקן את המעיים. הסטייה היחידה מכלל זה בקבוצת המחקר הנוכחית נראתה בששת המתנדבים (נבדקים 7, 11, 16, 23, 24 ו-28) שדיווחו על מאמץ רב יותר לריקון פי הטבעת בזמן ישיבה על מושב האסלה התחתון. ניתן לשער כי כפיפת הירך, שהיא בדרך כלל גדולה יותר בתנוחה זו מאשר בישיבה על מושב אסלה רגיל, לא הספיק ליישר את התעלה הרקטונאלית ולהפחית את העומס בנבדקים אלה בעוד למיקום החריג של ישיבה על מושב אסלה בגובה 31-32 ס"מ הייתה השפעה חזקה על ביטוי של צורך להתאמץ יותר ממה שהם נדרשו בזמן ישיבה על מושב אסלה רגיל. הניסיון להשיג הפחתה מתאמצת יותר בתנוחת הישיבה על ידי הפחתה עוד יותר של גובה השירותים
מושב ובהתאם יותר כיפוף ירך לא הצליח. כפי שצוין לעיל, ארבעה מתנדבים רצופים סירבו לעשות זאת לעשות את צרכיו על מושב אסלה בגובה 26-27 ס"מ בגלל אי נוחות בלתי מתקבלת על הדעת. כל המתנדבים, ללא תלות במשתנים כגון תזונה, משך פינוי הצואה, גיל, גובה, משקל ומין, נזקק לזמן קצר משמעותית לפינוי הצואה
תנוחת כריעה מאשר בכל תנוחת ישיבה. תופעה זו, האופיינית ל-100% מהמתנדבים, שוללת את האפשרות שהזמן הנוסף המושקע בעשיית צרכים בתנוחת הישיבה הוא גורם תמים חסר כל משמעות. יתרה מכך, בתנוחות ישיבה, המתנדבים בילו בממוצע 1.9-2.1 דקות לריקון פי הטבעת. זה זמן קצר מדי לקריאת העיתון או סתם לשבת, אבל הוא ארוך מדי בהשוואה ל-0.85 דקות המושקעות בתחושת התרוקנות מעיים משביעת רצון בתנוחת כפיפה. זמן השהייה הנוסף בתנוחת הישיבה הכרחי למאמץ יתר על מנת לדחוף את הצואה דרך זווית רקטואנלית כמעט ישרה, בעוד שבתנוחת הכריעה יש צורך במאמץ נמוך משמעותית שכן הצואה נדחקת החוצה לאורך המוצא הפתוח עקב יישור צומת רקטונאלי. הטיעונים לעיל עולים בקנה אחד עם ההערכה הסובייקטיבית של המתנדבים, שקבעה שעשיית הצרכים "קלה מאוד" ב-44% בתנוחות הכריעה, בעוד שזה היה כמו ב-9-20% בתנוחות הישיבה (טבלה 2), בהערכת כללית של תנוחות הישיבה קשות פי 2-2.5 מתנוחת הכריעה (איור 2). מהמכניקה היסודית ידוע היטב שכל מערכת הנחשפת ללחצים מוגזמים סופג בסופו של דבר פגיעה (6). מבחינה היסטורית, האדם כרע כדי לעשות את צרכיו (7), והנוהג נמשך גם היום במדינות לא מפותחות (8). השימוש הנרחב בשירותי ישיבה בעולם המערבי החל במהלך המאה ה-19 כאשר מערכות ביוב פותחו כדי לשפר את התברואה עם גידול הערים (9). באמצע המאה ה-20, קבוצה של רופאים שעבדו באזורים הכפריים של אפריקה הופתעו מהיעדר כמעט של טחורים, עצירות, בקע הפסקה ודיברטיקולוזיס קולי באוכלוסיות שחורות כפריות (10). עוד הם מצאו כי נדירות הבעיות הללו אופיינית גם למדינות לא מפותחות אחרות. מחברים אלה ייחסו ממצא זה לתזונה עתירת סיבים, ומחקרים החלו לאשש השערה זו לגבי דיברטיקולוזיס קולי. בעקבות פרסומים זה ואחרים, העולם המערבי נקט בצעדים להעשרת תזונתם בסיבים אכילים, אך שכיחות המחלות הנ"ל לא השתנתה.
יתרה מכך, מספר מחקרים מאוחרים יותר על תפקידה של דיאטה דלת סיבים באטיולוגיה של diverticulosis coli לא יכלו לאשר קשרים כאלה (11-13). תוצאות המחקר הנוכחי יכולות להסביר היטב את הממצאים של Burkitt וחב' (10) של התפלגות גיאוגרפית ספציפית של המחלות שהוזכרו: אנשים המתגוררים באזורים גיאוגרפיים עם שכיחות גבוהה של בעיות אלו משתמשים באופן אופייני בשירותי ישיבה בעוד שכיחות נמוכה נמצאת ב. אזורים שבהם אנשים משתמשים באופן אופייני בשירותי כריעה. פעולת עשיית הצרכים נובעת משרשרת אירועים ידועה כ Valsalva maneuver וכאשר הוא ממושך וחוזר על עצמו, עלולות להופיע הפרעות בקצב הלב (14, 15), הפחתה של זרימת הדם הכלילי (16) והמוחי (17) המסבירים סינקופה של עשיית צרכים ומוות (14, 17, 18). מאמץ עשיית הצרכים הקצר בתנוחת הכריעה, כפי שמוצג במחקר זה, עשוי למנוע אירועים קרדיווסקולריים רבים.
לסיכום, המחקר הנוכחי, יחד עם הנתונים המוקדמים יותר בספרות, מצביעים על מאמץ הגירוש הגדול בהרבה הדרוש לעריקה בעודו יושב כאדם
גורם סיבתי למספר בעיות רפואיות.